אקלום לחום
חשיפה מתמשכת או חוזרת לחום גורמת להסתגלות הדרגתית או “אקלום” שהתוצאה שלו הוא סבילות טובה יותר ללחץ החום. עם האקלום ישנה ירידה בקצב הלב, בטמפרטורת העור וגרעין הגוף. בנוסף לכך, הסחרחורות החולשה והבחילה שמתרחשים בדרך כלל בזמן מאמץ בחום נעלמים, ויכולת הביצוע של מאמצים גופניים משתפרת בצורה דרמטית. תגובות הסתגלותיות נוספות כוללות עלייה בקצב ההזעה, התחלה מוקדמת יותר של ההזעה (כלומר בטמפרטורת גוף נמוכה יותר), ופיזור הזיעה על העור הוא טוב ומאוזן יותר. שיפור נוסף בתגובות הפיזיולוגיות לחום נראה גם בירידה של כמות אלקטרוליטים (מינרלים) המופרשים בזיעה ושמירה טובה יותר על נוזלי הגוף והרכבו. כנראה הורמון האלדוסטרון משחק תפקיד עיקרי בהסתגלות זאת. האלדוסטרון ידוע כהורמון המשמר נתרן, האלקטרוליט העיקרי בזיעה. כאשר האדם מאוקלם לגמרי קיימת מוליכות גדולה יותר של רקמות פריפריות (היקפיות) הדבר מושג על ידי פרפוזיה (אספקת דם) מוגברת בחלל הבין תאי התת עורי. דבר המגדיל את נפח הפלסמה.
לאחר מספר ימי חשיפה לסביבה חמה, האדם מסוגל לסבול את החום בצורה הרבה יותר טובה מאשר בחשיפה הראשונית שלו לסביבה החמה. שיפור זה בסבילות לחום מקושר לעלייה בייצור הזיעה ולירידה בטמפרטורות של העור והגוף (הגרעין). דוגמא לכך ניתן לראות באיור 1.
בדרך כלל זרימת הדם לעור מצטמצמת. העלייה בקצב ההזעה מאפשרת קירור אפקטיבי יותר של העור דרך מנגנון אידוי הזיעה, והתוצאה של טמפרטורת עור נמוכה יותר היא קירור טוב יותר של הדם הזורם אל העור. כתוצאה מכך, הגוף יכול להרשות לעצמו לצמצם את זרימת הדם לעור. בניסויים שנערכו בתנאי חום קיצוניים התברר כי לבלוטות הזיעה יש את היכולת לייצר יותר זיעה מאשר בתנאים רגילים. הסיבה שיכולת זאת אינה מנוצלת במלואה אלא לאחר מספר ימי חשיפה לסביבה חמה עדיין אינה ידועה. העלייה בייצור הזיעה עשויה לעלות עד 100%. מספר חוקרים אף גילו עלייה בנפח הדם הקשורה לאקלום לחום, אך נראה כי אקלום לחום עשוי להתרחש גם ללא שינוי בנפח הדם.
איור 1- טמפרטורה רקטלית ממוצעת (•), קצב הלב (o), ואיבוד הזיעה (D) בקבוצת גברים במהלך אקלום של 9 ימים לחום. ביום 0 הם עבדו במשך 100 דקות בקצב הוצאת אנרגיה של 300 קק”ל/שעה בסביבה קרה. ביום שלאחר מכן הם עבדו בסביבה חמה של C°48.9.