חשיבות אימון הכוח בגיל המבוגר(מעל גיל 50)

כותב: אדי קוגן

חשיבות אימון הכוח בגיל המבוגר(מעל גיל 50)

מבוא

 
מערכת השלד, המפרקים והשרירים עוברים כמו כל מערכת אחרת בגוף שלבים של גדילה והתפתחות, בשלות ולבסוף ירידה תפקודית.
קיים דמיון רב בין השינויים הביולוגיים של המערכת שלדית שרירית. כתוצאה מתהליכי הזדקנות לאלו המתרחשים כתוצאה מחוסר פעילות גופנית, כך שאם מסתכלים על כל התהליכים בראייה כוללת אזי כמה שינויים המשוייכים לגיל הינם ברי תיקון ואולי אף ניתן למנוע אותם.
ירידה בתפקוד השלד שריר, כתוצאה משינויים נורמליים או פתולוגיים פוגעים לעיתים קרובות באיכות החיים של אוכלוסיית הזקנים.
הירידה התפקודית תלויה ברקמת השריר כאשר תהיה ירידה ברקמה זו היא תגביל את יכולת התנועה של הקשיש, היכולת לדאוג לעצמם, תיפחת עצמאותם ותיכפה עליהם דרגה מסויימת של מוגבלות תנועתית התורמת לירידה בתפקוד של מערכות נוספות.
כוח השרירים נשאר או עולה עד גיל 50 לערך, לאחר מכן מתחילה דעיכה ברקמת השריר ההולכת ומתקדמת כל עשור. הדעיכה המשמעותית מתרחשת מהעשור השביעי.
ניתן לשפר את תפקוד השרירים והרכבם בגילאים אלו, שיפור זה יכול לאפשר תפקוד יומיומי טוב יותר, הגברת הכושר, ביצועים מוטוריים ושמירה על עצמאות.
מטרת העבודה היתה לבחון את תהליך הזדקנות השריר, השפעת אימון הכוח על השריר והשלכותיו על התפקוד היומיומי של הזקן.
 

הזדקנות רקמת השריר

1.       הזדקנות השרירים הינה מורכבת מאחד וסיבי השרירים הינם הטרוגניים. סוגם, צורתם, תכולתם הכימית, אופי פעולתם הביומכני, המצע הקפילרי, עמידתם בפני עייפות, צורת התכווצותם, מספר היחידות מוטוריות המעצבות אותם ותפקודם.
על כן בבואנו לדבר על חיזוק שרירים או לחילופין ניוונם, אין דין שריר אחד כאחר.
האירועים הגורמים להזדקנות השריר הם שרשרת ארוכה של תהליכים המתבטאים ברמה המולקולרית וברמה התפקודית.
אירועים אלה מושפעים הן מגורמים פנימיים תפקוד תקין של מערכות השרירים, העצבים והמערכת ההורמונלית, והן מגורמים חיצוניים הקשורים לסביבה ולסגנון החיים. (כרמלי ושות 2000).
ירידה ביעילות תפקוד השריר, הכוללת ירידה במסת השריר, במשקל הרטוב והיבש, ובכושר התכווצותו, שינוי בצורת סיב השריר, ועייפות מוקדמת הן תופעות שנצפו ברקמת שריר הזקן. (Carmeli and Reznik, 1994)
האטרופיה השרירית מתחילה בגיל 50 לערך ומגיעה לשיאה בגיל 70 לערך, כך שבין גיל 20 ועד 75 קיימת ירידה של כ- 30% במסת השריר וירידה של 25% מכוחו, דבר המוכר כסקרופניה של הגיל (Larsson et al 1979, Weindruch, 1995)
מעל גיל 50 לערך מאבד השריר מכוחו ב- 1.5% כל שנה. (Young, 1988), ירידה במסת השריר עלולה לגרום לירידה בכוחם ובתפקודם של השרירים. הירידה נובעת משינויים ביוכימיים, מורפולוגיים ופיזיולוגיים הדרגתיים. (כרמלי ושות 2000).
השינויים הנצפים בשריר המזדקן מתרחשים ברמות שונות ובאים לידי ביטוי רב יותר בזקן שאיננו נייד ופעיל והיא טיפוסית לשרירי הגפיים התחתונות.

1.1  שינויים מולקולריים וביוכימיים
       הם האירועים הראשונים המתרחשים בשרשרת התהליכים לאטרופיה בשריר המזדקן.
       השינויים כוליים האטה בחילוף ובסינטזת חלבוני כיווץ השריר, אקטין ומיוזין וכלל
       החלבונים בגוף.
       סנטזת החלבון יורדת מ- 35% באדם צעיר לכ- 20% באדם זקן. צבעם של השרירים
      משתנה לצהוב כתוצאה מהצטברות הליפופוסין.

1.2 שינויים ברמת התא
     מרכיבי התא מגיבים לרדיקלים החופשיים הנמצאים בו והם מהווים גורם חשוב בתהליכי
     ההזדקנות בכך שהם תוקפים מולקולות שונות כמו חלבוני השריר, חומצות גרעין,  
           חומצות שומן בלתי רוויות וגורמים להרס פחמימות. פרוק מולקולות אלו מביא לידי
           הצטברות של תוצרים מחומצנים בתוך התא אלו מתוארים כפוגמנט של זיקנה.
           ישנה ירידה במספר המיטוכונדריות ועלייה בשומן בתא השריר.
           שינוי נוסף חל במאזן היונים בתא. ישנה ירידה בריכוז יוני האשלגן בתא. התופעה
           גורמת לירידה בכוח הכיווץ שהשריר יכול ליצור.

1.3 שינויים הורמונליים
     הורמון הגדילה או סומטוטרופין הוא אחד מההורמונים החשובים המופרשים מהתאים
     הסומטוטרופיים באונה הקדמית של בלוטת ההיפופיזה.
     ל- GHיש השפעה על תהליכים מטבולים ביונים תוך עיכוב או עצירת תהליכים הרסניים,
     רמתו עולה עד גיל ההתבגרות, ולאחר  מכן קיימת הפחתההדרגתית בריכוזו וברמת
     הריכוז של המקשר הביולוגי שלו הסומטומדין.
     בקרב 40-45% מהקשישים מעל גיל 70 קיים חסר שלם או חלקי של הורמון הגדילה.
     (Gupta and Rolla, 1995) . ירידה זו היא אחת מהסיבות לירידת מסת השריר.
     עם העלייה בגיל שנה ירידה בהפרשת הורמון המין הגברי הטסטוסטרון
     (Baumgartner et al 1999).

1.4 השפעת הסביבה
     מבחינה פיזיולוגית הזיקנה מתוארת כמחלת "חוסר שימוש" (כרמלי ושות 2000).
     חוסר השימוש ברקמת השריר היא תופעה שכיחה המתרחשת בעקבות חוסר תנועה,
     קיבוע, מצבי חוסר נשיאת משקל ושכיבה במיטה. עם הזיקנה חלה ירידה בשימוש
     במערכת התנועה ובאיכות תפקודה, הגורמת לירידה באיכות החיים של הזקן.
     חוסר השימוש גורם לשינויים במבנה , בתפקוד המתאר האטרופיה שרירית ומאפייני
     הצטמקות השריר ללא שינוי דרסטי בצורתו הכללית. כמו כן, ישנה השפעה של תזונה
     לקויה, מחלות ושימוש בתרופות.

שינויים מבניים בשריר
1.5  משקל השריר
     ישנה ירידה במסה השרירית הנגרמת מירידה בכמות חלבוני השריר ולא כתוצאה מאיבוד
     מים מהרקמה (Reznik et al 1995).
     נמצא כי ריכוז החלבון ליחידת רקמה לא השתנה, וכן תכולת המים יחסית למשקל השריר
     נשארת קבועה.
     ירידת מסת השריר עם הגיל נמצאה במתאם עם היחידה בכוח השריר המזדקן. ישנה
     ירידה בקוטר הסיבים הגורמת לירידה ביכולת התפקוד של הזקן.
     איבוד מסת שריר יכול לנבוע גם מרקע של תזונה לקויה ושינויים פיזיולוגיים בשריר.

1.6 סיבי שריר
     עם הגיל ישנה הפחתה במספר סיבי השריר ובעוביים. הירידה בעובי הוא אחד הגורמים
     לאטרופיות השריר.
     במחקרו של (Brooks 1994) נמצא כי לנשים אטרופיה שרירית גדולה יותר לעומת גברים,
     ההסבר לכך ניתן על ידי העובדה כי הנשים פעילות פחות מהגברים ולכן נמצאה אטרופיה
     גדולה יותר אצלן.
     סיבי השריר מחולקים באופן עקרוני לשני סוגים:
    TYPE A - סיבים איטיי כיווץ , אלו סיבים הקשורים בסיבולת שריר.
    TYPE B - סיבים מהירי כיווץ, אלו פעילים בעבודה עצומה. נמצא שבין שני סוגי סיבי
                    השריר, אטרופיה גדולה יותר, ישנה בסיבים מהסוג השני, בשל כך נמצאה ירידה
                    משמעותית בכוח עם השנים.
   
     לירידה בכוח השריר היה מתאם גבוה עם הירידה בשטח הפנים של סיבים מסוג שני
     (Larson et al 1985)
     בדיקות נוספות שנעשו הראו כי ישנה הפחתה בסיבים מסוג II B(Auyagi and Sheph Ard
     1992) בסיבים הלבנים (II B    ו II A ) נמצאה הפחתה מרבית של אינזימים
     גליקוליטיים בשריר. נמצאה גם הפחתה קלה של אינזימים אוקסידקטיים השרירים
     בסיבים  מסוג I    (כרמל ושות 2000).
     מחקרם של (Silberman et al 1983) מצא כי עם העלייה בגיל יש התמיינות של סיבים
     בשריר.
     סיבים מסוג II Bהעשרים באינזים CPKמתמיינים לסיבים מסוג II A  . ירידה בפעילות
     יומיומית עם העלייה בגיל גורם לעלייה יחסית במספר הסיבים מסוג II A  וירידה בסיבים
     מסוג II B.
     שינויים אלו משתנים משריר לשריר בגלל הטרוגיות הסיבים.
     מחקר אחר מצא כי לנשים זקנות חתך הרוחב של השריר והסיבים קטנים יותר בהשוואה
     לגברים זקנים אך לא בהיבט של כוח. (Frontera et al 2000).
     רקמת החיבור בסיבי השריר עולה עם הגיל ב- 30-40%, תכולת הקולגן בסיב שריר זקן
     עולה ב- 40% בסיבים מסוג שני וב- 30% בסיבים מסוג ראשון. מחקרו של (Young, 1990)
     הראה כי התוצאות מצביעות על עלייה רבה יותר בתחולת הקולגן בסיבים מסוג ראשון
     מאשר בסוג השני. עלייה זו בתכולת הקולגן נמצאת במתאם עם השינויים הנצפים בגיל
     מבוגר ומתבטאים בנוקשות השריר וירידה בגמישותו.

1.7 מהירות כיווץ השריר
     עם העלייה בגיל נפגעת הספקת החמצן לשריר, יורדת תכולת יוני האשלגן ברקמה.     
     הפחתות אלו פוגעות בכושר ומהירות השריר להתכווץ ולהרפות. הפחתה זו מתרחשת גם
     בעקבות חוסר שימוש. פעולת האינזים Mysoin Atp ase  האחראי לספק אנרגיה עבור
     התכווצות השריר יורד עם העלייה בגיל, כמו כן נמצאה ירידה בפעילות האנזים CPK
     המעורב ביצירה מחודשת של מולקולות ATPבמערכת הספקת האנרגיה המהירה לשריר
     (Carmeli et al 1993).
     נוכחות גבוהה של האינזימים ACP  ו- ALP  ברקמת שריר זקן מהווה סימן לתהליכי
     הזדקנות השריר (Safadi et al 1991).
     אינזימים אלה גורמים לתהליכים קטבוליים בשריר הגורם להרס וניוון סיבי השריר.
     מהירות הכיווץ תלוייה בשינויים במערכת העצבית המשפיעים על תפקוד השריר.
     יכולת העברת האימפולס מהאקסין של עצב לסיב השריר יורדת. כמו כן, חלה עלייה במשך
     התקופה הרפרקטורית. רמות הנוירוטרנסמיטור אצטיל כולין יורדת עם עליית הגיל
     ויכולת ההולכה לאורך העצב המוטורי יורדת.
     כמו כן, ישנה ירידה בפוטנציאל ממברנת סיב השריר ופיזור לא אחיד של החיישנים
     לאצטיל כולין לאורך הממברנה . (Shephard et al 1998).