שברי מאמץ

כותב: אולימפוס הקמת יעוץ תכנון ליווי בניית חדרי כושר

שברי מאמץ


שבר מאמץ הוא פגיעה בשלמות העצם כתוצאה מפעילות תת טראומתית חוזרת ומצטברת. בפועל מדובר על מאמצים החוזרים על עצמם וגורמים בסופו של דבר לירידה ביכולת של הגוף לעמוד במאמצים אלו, כתוצאה מכך נוצרת פגיעת ''שימוש יתר'' עקב תפקוד לקוי של מערכת השלד-שריר.

קיימים שני סוגים של פציעות ספורט:

  • פציעות טראומתיות-פציעות הנוצרות כתוצאה ממאמץ מכני (היחס בין הכוח הפועל על הרקמה לבין השטח עליו פועל כוח זר) חד-פעמי החורג מעבר לסף הקריטי של הרקמה. דוגמאות לפציעות טראומתיות : נקע בקרסול, קרע של רצועה צולבת בברך וכד'.
  • פציעות ''שימוש יתר''-פציעות הנוצרות כתוצאה ממאמץ מכני (היחס בין הכוח הפועל על הרקמה לבין השטח עליו פועל כוח זר) הנמוך מהסף הקריטי של הרקמה. מאמץ זה הוא מחזורי, בתדירות קבועה או משתנה ולפרקי זמן ממושכים. פציעה מסוג זה מתרחשת עקב ירידה ביכולת הגוף להתמודד עם המאמץ. דוגמאות לפציעות ''שימוש יתר'': שברי מאמץ, שחיקת סחוסים, כאב פטלופמורלי, מרפק טניס וכד'.

שברי מאמץ הם פציעת ספורט מסוג ''שימוש יתר''.  

סוגי שברי מאמץ

  • שבר אי ספיקה-שבר מאמץ הנוצר כתוצאה מהפעלת עומסים תקינים על עצם חולה. קיימות מספר מחלות הפוגעות בהרכב המינרלי של העצם (אוסטאופורוזיס, רככת וכד') וכתוצאה מכך התכונות המכניות של העצם משתנות, והעצם נעשית פריכה וחלשה יותר, ועמידותה בפני פציעות יורדת.
  • שבר עייפות-שבר מאמץ המאופיין בפגיעה בשלמות העצם התקינה והבריאה כתוצאה מפעולות תת טראומתיות חוזרות ומצטברות. לדוגמא: בהליכה ובריצה יווצר בדרך כלל שבר מאמץ בעצם השוקה (טיבאה), במשחק הגולף יווצר בדרך כלל שבר מאמץ בצלעות.

דרגות שברי המאמץ

קיימות 4 דרגות חומרה לשברי מאמץ, כאשר דרגה 1 היא דרגת החומרה הקלה ביותר ודרגה 4 היא הדרגה הקשה ביותר. דרגות 1-2 לא ניתן לראות ברנטגן אלא רק במיפוי עצמות. לעומת זאת, את דרגות 3-4 ניתן לראות גם במיפוי עצמות וגם ברנטגן. הטיפול המומלץ לדרגה 1 יהיה בדרך כלל מנוחה (טיפול המומלץ לכל דרגות החומרה), כך לגוף יש מספיק זמן לאחות את העצם. הטיפול המומלץ לדרגה 2 יהיה בדרך כלל חוסר תנועה מוחלט, ואילו בדרגות 3-4 בדרך כלל מתבצע ניתוח.

שברי מאמץ-גורמי סיכון

מין-נשים פגיעות יותר מגברים לשברי מאמץ.

גזע-אתיופים פגיעים פחות מאנשים ממוצא אירופאי או מזרחי לשברי מאמץ.

פעילות גופנית-שכיחות שברי המאמץ נמוכה יותר בקרב אנשים פעילים ספורטיבית (פעילים לאורך תקופה ארוכה).
עייפות-עייפות כללית ומקומית גורמת לירידה ביכולת מערכת השלד-שריר לרסן ולפזר את הזעזוע. העייפות נחשבת לגורם סיכון מרכזי המתבטא
בנקודות הבאות:

1.                   אי יכולת השריר לעמוד במאמץ נתון- כאשר השריר עייף מצמצמים את טווח התנועה ועובדים בטווח הקל יותר.
2.                  בלימת הזעזועים על ידי השריר נעשית לקויה.
3.                  ירידה בהספק השרירי.
4.                  ירידה באיכות התנועה.
5.                  שינוי בדרך הפעולה.
6.                  שונות גדולה בתוצאה.
7.                  חוסר יכולת לפתח אחוז הולם מהכוח המרבי.

  • התחלת תוכנית אימונים-שברי המאמץ מופיעים בדרך כלל בסמוך לתחילת תקופת האימונים (אצל גברים בשבוע 1-3, אצל נשים בשבוע 2-4).
  • שימוש בנעליים לא מתאימות-נעליים בלויות או נעליים שאינן בולמות זעזועים כראוי גורמות לכך שהכוחות המופעלים על הגוף הם גדולים יותר ויש אפקט מצטבר.
  • שימוש במשטחי פעילות לא מתאימים-משטחי פעילות שאינם בולמים כראוי את הזעזועים.
  • עומס אימוני גבוה מדי-שימוש בעומס גבוה מבחינת עצימות, תדירות וצפיפות.
  • תזונה-צריכה בלתי מספקת של אבות המזון בכלל ושל סידן בפרט.

שברי מאמץ-דרכי מניעה

  • לאנשים המתחילים להתאמן מומלץ להעמיס פחות בשבועות האימון הראשונים.
  • נשים צריכות להשתמש בסרגל מאמצים קל יותר מאשר גברים.
  • פיתוח הסבולת בכלל והסבולת השרירית בפרט, כך השרירים הפועלים במאמץ יבלמו טוב יותר את הזעזועים. בנוסף לכך, העייפות תגיע בשלב מאוחר יותר והגוף יתמודד איתה טוב יותר.
  • שימוש בנעליים נוחות עם בולמי זעזועים טובים. חשוב להשתמש בנעליים שאינן בלויות (יעילות בולמי הזעזועים בנעליים שרצו איתן 800 קילומטר יורדת ב-30 אחוז ויותר).
  • שימוש במשטחי פעילות מתאימים, כך לדוגמא מומלץ לרוץ על חול או דשא (בולמים את הזעזועים בצורה טובה) מאשר על אספלט או מדרכה.
  • להיות ערים לעומס האימונים (עצימות, תדירות וצפיפות) ולהקפיד על מנוחות ועל תזונה הולמת בין האימונים.
  • להקפיד על תפריט תזונה המכיל כמות מספקת של אבות המזון בכלל ושל סידן בפרט.